אלה ארץ-ישראלית
Pistacia palaestina משפחת אלתיים (Anacardiaceae)
שמות נוספים: אלת הטרבינת תת-מין ארץ-ישראלי, בטם, Palestine pistachio, Terebinth, Pistacia terebinthus subsp. palaestina
בקצרה
אלה ארץ-ישראלית (Pistacia palaestina) היא עץ או שיח גבוה, נשיר בחורף, שגדל בדרך כלל לגובה של 2 עד 10 מטרים ויוצר עם האלון המצוי את החורש הים-תיכוני של ישראל. היא דו-ביתית, ורק עץ נקבה נושא פרי. היא גדלה לאט, מסתדרת בלי השקיה אחרי שהתבססה, ומוגנת בטבע כערך טבע מוגן.
כרטיס צמח
אלה ארץ-ישראלית Pistacia palaestina
- אור
- שמש מלאה / חצי צל
- מים
- השקיה מעטה
- קרה
- עמיד לקרה
- יובש
- עמיד ליובש
- קושי
- גידול בינוני
- גודל
- גובה 2–10 מ׳
- עציץ
- לא מתאים לעציץ
- חיות מחמד
- רעילות לחיות מחמד: לא ידוע
איפה בארץ
- חוף - מתאים
- שפלה - מתאים
- הר - מתאים
- עמקים - פחות מתאים
- נגב - פחות מתאים
- ערבה - פחות מתאים
לוח שנה
החודש הנוכחי: נובמבר. החודשים משתנים בין אזורי הארץ - בדקו בגוף העמוד.
“כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם” (ישעיהו ו, יג). “תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם־שְׁכֶם” (בראשית לה, ד). לפי זהר עמר ואלרון זבטני מאוניברסיטת בר-אילן, האלה נזכרת במקרא 17 פעמים, ופעמים רבות בסמיכות לאלון. השם המקראי מתייחס כנראה גם לאלה הארץ-ישראלית וגם לאלה האטלנטית, ולפעמים “אלה” הוא סתם כינוי לעץ גדול במיוחד. היום, כשמדברים בעברית על “אלה” בגינה, מתכוונים בדרך כלל לאלה הארץ-ישראלית, Pistacia palaestina.
לפי אותו מחקר, האלה הארץ-ישראלית יוצרת עם האלון המצוי את חברת הצומח המרכזית בחורש הים-תיכוני, על מגוון קרקעות. בגינה היא עץ נשיר שמראה את העונות: עלווה אדמדמה באביב, ירוקה בקיץ, גוונים אדומים בשלכת, וענפים חשופים בחורף.
מה זה בעצם: מין או תת-מין
הגן הבוטני בירושלים רושם אותה כתת-מין של אלת הטרבינת, Pistacia terebinthus subsp. palaestina, בשם העברי “אלת הטרבינת תת-מין ארץ-ישראלי”, ומציין את Pistacia palaestina כשם נרדף. משה ענבר מאוניברסיטת חיפה מתאר אותה ב”כלנית” כמין קרוב או תת-מין לבנטיני של הטרבינת האירופית. לגנן אין כאן הבדל מעשי. במשתלה מחפשים “אלה ארץ-ישראלית”, ובודקים שעל התווית לא כתוב Pistacia atlantica.
המשפחה היא האלתיים (Anacardiaceae), אותה משפחה של הקשיו והמנגו. ברשימת צמחי הנוי בישראל של שה”מ והגן הבוטני היא מסווגת כעץ רחב עלים נשיר, לצד האלה האטלנטית והאלה הסינית.
איך היא נראית
לפי עמר וזבטני, האלה הארץ-ישראלית גדלה בדרך כלל לגובה של 2 עד 10 מטרים, ובטבע היא בעיקר שיח גבוה עם כמה גזעים. ליד מקומות קדושים, שבהם שמרו עליה לאורך דורות, היא מפתחת לפעמים גזע מרכזי גדול. כלומר, הצורה שלה תלויה במידה רבה בטיפול. בגינה, אם רוצים עץ ולא שיח, מכוונים אותה לגזע אחד כבר מהשנים הראשונות.
- עלים: מנוצים, עם זוגות עלעלים נגדיים ועלעל בקצה.
- פרחים: זעירים ומואבקים ברוח, בלי עלי כותרת מרשימים.
- פרי: ענבה כדורית קטנה עם ציפה דקה. לפי עמר וזבטני הפרי הלא בשל אדום, ובהבשלה הוא מקבל גוון ירוק-מתכתי.
- עפצים: גידולים מוארכים, לפעמים בצורת בננה, שתלויים על הענפים ונראים כמו פירות.
אלה ארץ-ישראלית או אלה אטלנטית
במשתלות של צמחי בר אפשר למצוא את שתיהן. ההבדלים לפי עמר וזבטני ולפי ענבר:
| אלה ארץ-ישראלית | אלה אטלנטית | |
|---|---|---|
| תפוצה | חורש ים-תיכוני | שולי האזור הים-תיכוני ואזורי ספר, למשל בגולן ובהר הנגב |
| צורה | שיח גבוה או עץ עם כמה גזעים | עץ עם גזע מרכזי עבה ונוף רחב |
| עלים | עלה מנוצה עם זוגות עלעלים ועלעל בקצה | עלעלים קהים בקצה, וציר העלה עטוף קרום דק (מלל) |
| עפצים | גדולים, מוארכים, דמויי בננה | דומים, אבל של מינים אחרים של כנימות |
הקשר לפיסטוק
הפיסטוק, אלת הבטנה, הוא בן אותו סוג. לפי מו”פ צפון, הכנה המסורתית לפיסטוק בארץ היא האלה האטלנטית, וכיום מקובלת בעולם הכנה UCB1, הכלאה של אטלנטית ואלה סינית. האלה הארץ-ישראלית לא מוזכרת שם ככנה. היא מופיעה בתפקיד אחר: עץ זכר שמקורו באלה ארץ-ישראלית נבחן בגולן כמאביק לפיסטוק, כי הוא פורח מאוחר ומייצר הרבה אבקה. לפי אותו מאמר, כבר בשנות ה-60 נמצא שאבקה מאלה ארץ-ישראלית נתנה לפיסטוק יבול ואחוז פיסוק טובים יותר.
בגינה המשמעות פשוטה: מי שרוצה פרי לאכילה צריך פיסטוק מורכב. האלה הארץ-ישראלית היא עץ נוי וצל מקומי.
זכר או נקבה
האלה דו-ביתית: לכל עץ פרחים זכריים בלבד או נקביים בלבד, ורק עץ נקבה נושא פרי. בשביל צל ונוף, המין לא משנה. מי שרוצה לראות אשכולות פרי אדמדמים צריך עץ נקבה וזכר בסביבה, ובחורש בדרך כלל יש. שתיל צעיר לא מגלה את מינו עד שהוא פורח, ולכן כשנוטעים כמה אלות יחד, גדל הסיכוי שיהיו ביניהן שני המינים.
איפה ומתי שותלים
אזור: האלה גדלה בחורש הים-תיכוני, ולכן מתאימה למישור החוף, לשפלה ולאזורי ההר. אתר הנוף של קק”ל מונה עשרות יערות שבהם היא גדלה, מבר-עם, הרי נפתלי והגלבוע בצפון, דרך מנשה, בן שמן, מודיעין והרי ירושלים, ועד עמציה ולהב בדרום. בחרמון, לפי ענבר, יש עצים רבים עד גובה של כ-1,300 מטר, ומעל זה היא נעשית נדירה ושיחית. העץ הגבוה ביותר שתועד שם עמד בגובה 1,639 מטר.
האלה גם מתחדשת לבד. ביער הגלבוע, לפי כתב העת “יער” של קק”ל, צמחו מתחת לאורני ירושלים הוותיקים עצי חורש שהתחדשו באופן טבעי, ביניהם חרוב מצוי, אלה ארץ-ישראלית ובר-זית, ובחידוש היער מתכננים להמשיך ולנטוע מיני חורש רחבי עלים שמצויים בגלבוע. בגינה זה אומר שאפשר לבנות סביב האלה פינת חורש קטנה, עם עצים ושיחים שגדלים איתה גם בטבע.
אדמה: לפי עמר וזבטני היא גדלה על מגוון קרקעות, ובחורש היא חלק מהנוף של מדרונות סלעיים. כמו רוב עצי החורש, היא מעדיפה קרקע שמתנקזת ולא נשארת רוויה לאורך זמן.
מתי: לפי המדריך החודשי של משרד החקלאות, פברואר הוא זמן טוב לשתול צמחי בר בלי השקיית עזר, כשהאדמה מלאה מים. באותו פרק מומלץ לפזר קומפוסט בבור השתילה, לא להדק את הקרקע יותר מדי, להכין מראש השקיה לשנה הראשונה ולחפות את הקרקע סביב השתיל.
מקום: עץ נשיר מאפשר אור שמש בחורף וצל בקיץ, ולכן אפשר לשקול אותו בצד הדרומי או המערבי של חצר. עם גובה אפשרי של עד 10 מטרים, משאירים מרחק מקירות ומתשתיות. לתכנון כולל של חצר יש מדריך תכנון גינה.
השקיה
שנה ראשונה ושנייה: קק”ל מציינת שמיני חורש גדלים לאט, ולכן היא משתמשת בהשקיית עזר כדי לשפר את ההישרדות ואת קצב הגדילה של השתילים, בעיקר בשנה הראשונה. בנטיעה בגלבוע, בשנה שחונה עם כ-200 מ”מ גשם, השתילים קיבלו חמש השקיות של כ-75 ליטר במהלך הקיץ, והגומות חופו ברסק עץ. בגינה: השקיה עמוקה ומרווחת, וחיפוי עבה סביב השתיל.
רווחים בין השקיות: בחוברת “חסכון במים בגן הנוי” של שה”מ, הטבלה לשיחים ועצים בקיץ מציעה 7 עד 14 ימים בקרקע קלה, 7 עד 21 בקרקע בינונית-כבדה ו-14 עד 28 בקרקע כבדה. החוברת מזהירה לא להצמיא עצים צעירים, כי הם “הנוף הגבוה העתידי” של הגינה.
עץ מבוסס: אלה שגדלה בטבע על גשם בלבד לא צריכה השקיה קבועה באזורים הים-תיכוניים. בשנה שחונה במיוחד, השקיה עמוקה אחת או שתיים בקיץ עדיפה על טפטוף יומי. ראו גם מדריך הטפטוף.
דישון
לעץ בר מקומי אין צורך בתוכנית דישון. מה שעושים הוא קומפוסט בבור השתילה וחיפוי אורגני שמתפרק לאט ומזין את הקרקע. במדריך משרד החקלאות מומלץ להשאיר את עלי השלכת מתחת לעצים כדי לטפח לאורך זמן קרקע פורייה סביבם. באלה, שמשירה את עליה בחורף, זה חיפוי שמגיע לבד. על הכנת קומפוסט במדריך קומפוסט.
גיזום
במדריך משרד החקלאות לגינה, צמחים נשירים גוזמים ומעצבים בחורף, אחרי שהשירו את עליהם: בינואר מחכים לנשירה מלאה, ופברואר מתואר כזמן לגזום ולעצב אותם. באלה המטרה העיקרית של גיזום היא צורה. אם רוצים עץ עם גזע אחד, בוחרים בשנים הראשונות את הגזע החזק ומורידים בהדרגה את השלוחות שיוצאות מהבסיס. מעבר לזה מסירים ענפים יבשים או חוצים. גיזום חזק לא נדרש. על פצעים בקוטר 2.5 ס”מ ומעלה, אותו מדריך ממליץ למרוח משחת עצים בחורף. עקרונות נוספים במדריך גיזום עצים.
עפצים, מזיקים ומחלות
הדבר הראשון שאנשים שואלים עליו באלה הוא “התרמילים” הארוכים והצבעוניים שעל הענפים. לפי אתר הנוף של קק”ל אלה עפצים, גידולים שהעץ מייצר סביב כנימות שחיות בתוכם, ולא פירות. בטיולי מוסבר שהעפצים נוצרים כשהכנימה מטילה ביצים בעלה, ושבעבר הפיקו מהם חומרים לעיבוד עורות.
ענבר תיעד על האלה הארץ-ישראלית בחרמון ארבעה מינים של כנימות עפצים, ואחד מהם, Forda formicaria, היה צפוף מאוד, לרוב שני עפצים ומעלה על עלעל. כל מין אלה מארח מינים משלו של כנימות.
| סימן | סיבה | מה עושים |
|---|---|---|
| “תרמילים” מוארכים או כיסים אדומים על עלים | עפצים של כנימות | זו תופעה טבעית של העץ ואין צורך לטפל |
| עלים מוקדמים שמאדימים באביב | עלווה צעירה | תופעה רגילה, העלים מוריקים בהמשך |
| שתיל מתייבש בקיץ הראשון | מחסור במים לפני שהשורשים התבססו | השקיה עמוקה וחיפוי |
| שלוחות רבות מהבסיס | צורת הצמיחה הטבעית, שיח רב-גזעי | גיזום הדרגתי בחורף אם רוצים עץ |
על כנימות עלה בגינה באופן כללי יש מדריך כנימות עלה.
פרי ושרף: מה עשו עם האלה
לפי עמר וזבטני, פירות האלה נאכלו ונסחטו לשמן בארץ ישראל העתיקה, ונמצאו בחפירות, למשל במערות המפלט ממרד בר כוכבא. במצדה נמצאו קערות עץ מעצת אלה ארץ-ישראלית, שהיא קשה וכבדה. הפקת השרף, לרפואה ולקטורת, נעשתה בעיקר מהאלה האטלנטית. במסגרת המחקר הם הפיקו לראשונה בישראל שרף מ-78 עצים בארבעה אתרים. לפי המחקר, במקורות חז”ל נזכר שאכלו את הנצרים הצעירים של האלה, ובחלק מאזורי יוון וטורקיה עדיין מכינים מנצרים צעירים של אלה מאכל.
זה רקע תרבותי ולא המלצה לאכול חלקים מהעץ.
גידול בעציץ
אלה שגדלה לגובה של כמה מטרים לא מתאימה לעציץ לאורך זמן. כצמח מקומי למרפסת עדיף הדס.
טעויות נפוצות
לחשוב שהעפצים הם פירות. הפרי הוא ענבה קטנה ועגולה. העפצים הם בית של כנימות.
לקנות אלה במקום פיסטוק. האלה הארץ-ישראלית לא נותנת פרי למאכל ואינה כנה מקובלת לפיסטוק בארץ.
לבלבל עם אלה אטלנטית. בודקים את השם המדעי בתווית.
לעקור שתיל מהחורש. זה ערך טבע מוגן.
להזניח את הקיץ הראשון. עץ חורש גדל לאט, ובלי השקיית עזר בשנה הראשונה השתיל עלול לא להתבסס.
לגזום בקיץ. את העיצוב עושים בחורף, כשהעץ חשוף מעלים.
האלה הארץ-ישראלית משתלבת עם אלון מצוי, חרוב, זית והדס בגינה ים-תיכונית. מי שמתכנן גינה מקראית ימצא רעיונות בגינת שבעת המינים.
שאלות נפוצות
מה ההבדל בין אלה ארץ-ישראלית לפיסטוק?
שתיהן מהסוג Pistacia. הפיסטוק (אלת הבטנה) הוא עץ מעובד שגדל ממנו פרי למאכל, והאלה הארץ-ישראלית היא עץ בר מקומי. בארץ הכנה המסורתית לפיסטוק היא האלה האטלנטית, ואילו עץ זכר שמקורו באלה ארץ-ישראלית נבחן בגולן כמקור אבקה לפיסטוק.
האם אלה ארץ-ישראלית נשירה?
כן. היא נשירה בחורף. בשלכת ובלבלוב האביבי העלווה מקבלת גוונים אדומים, ובקיץ היא ירוקה ונותנת צל.
האם צריך עץ זכר ועץ נקבה?
רק אם רוצים פרי. האלה דו-ביתית ומואבקת ברוח, ורק עץ נקבה נושא פרי. לצל ולנוף מספיק עץ אחד מכל מין.
מה התרמילים הארוכים שתלויים על האלה?
אלה לא פירות אלא עפצים, גידולים שהעץ מייצר סביב מושבות של כנימות. הפרי האמיתי הוא ענבה קטנה ועגולה. עפצים הם מראה רגיל על אלות בטבע.
אפשר להעביר אלה מהטבע לגינה?
לא. האלה הארץ-ישראלית מופיעה ברשימת ערכי הטבע המוגנים, ואסור לפגוע בה או לעקור אותה בטבע. קונים שתיל ממשתלה.